ב, הקו של לותן ראל, "אני שורף את חיי כדי לעשות זריחה שאני יודע שלעולם לא אראה", נחגג כאחד הציטוטים החזקים ביותר בתולדות מלחמת הכוכבים.סטלןSkarsgårdS.הביצועים הם דרמטיים ופואטיים, והמעריצים מצטטים את הנאום שמאל וימין. אבל הנה העניין: זה מוגזם.
בעוד שהנאום נשמע מצוין, הוא לא מתקיים כשאתם חופרים עמוק יותר. זה מפנק עצמי, מציג באופן שגוי איך נראה הקרבה במרד, ובסופו של דבר מרגיש כאילו לותן ראל מעוניין יותר לבנות את המיתוס שלו מאשר לגלם את הגורם בפועל.
הנאום של לותן מועבר ללוני יונג (רוברט אממס), מודיע קיסרי עם מעט כוח או סוכנות במרד. הוא לא מישהו שצריך לשכנע או להשראה. במובנים רבים, לוני הוא אופי חד פעמי - שן במכונה הגדולה יותר, תפקידו מוגבל להעברת מידע ללא שום השקעה רגשית או אידיאולוגית עמוקה יותר. אז למה לותן ראל בוחר את הרגע הזה למסור כל כך מפואר,הַצהָרָה?
התשובה נעוצה בצורך של לותן למיתולוגיזציה של עצמו. הנאום נוגע פחות להנעת לוני או לחלוק חוכמה, ויותר על לותן ראל שמפנק את תחושת הטרגדיה שלו. זו התפרצות תיאטרלית למישהו שבסכמה המפוארת של המרד אינו מחזיק שום התנודדות מוחלטת בכיוונו. זו הופעה, לא שיחה וזה מצמצם את זהו משקל המרד האמיתי נובע מקורבנות של אנשים רגילים, ולא מנאומים שנועדו להישמע עמוקים.
לותן ראל לא מגדיר את המרד.
הקורבנות הראויים של המרד אינם מיוצרים על ידי מוח מוח מוצל כמו לותן, אבל על ידי אנשים כמו, Nemik, Maarva, ותושבי- אינדיבידואלים שנזרקים למאבק לא בגלל שהם בוחרים בזה, אלא בגלל שהם נאלצים לעשות זאת. דמויות אלה מתמודדות עם הפסדים, דיכוי וסכנה בלתי נתפסים, והכל ללא המותרות לפעול ממצב מאובטח ומיוחס כמו לוטן.
בעוד שלותן ראל עשוי "לשרוף את חייו", הוא עדיין, במובנים רבים, אדם עשיר עם משאבים, מסוגל לבחור את דרכו ולחיות יחסית ללא פגע מהזוועות האמיתיות שלו מצד שני, קאסיאן הוא אדם המעוצב על ידי אובדן והישרדות, נדחף כל הזמן להילחם בגלל הדיכוי סביבו. הוא ואחרים כמוהו מקריבים קרבנות מתוך הכרח, ולא פנוי פילוסופי. זה המקום בו נאומו של לותן נופל: זה מעלה את הכאב והסבל שלו, תוך שהוא מבריק מעל המאבקים האמיתיים בהרבה העומדים בפני אלה על האדמה. הנאום עוסק בו, ולא הסיבה.
אחד מאנדרור 'גהחוזקות הגדולות ביותר הן התיאור המבוסס והציאותי שלה של המרד. המופע לא רומנטיזציה של המאבק למען החופש או עושה את זה על רגעים הרואיים והקרבנות אצילים. במקום זאת, זהו מאמץ אכזרי וקולקטיבי בו ההישרדות והרצון להמשיך להילחם ביותר. אז זה מרגיש לא במקום שהנאום של לותן יתקל כל כך מלוטש וחוזר. זה כמעט כאילו נכתב כדי להיות משותף וצוטט, כאילו מדובר בביט סאונד המיועד לחברתיות ולא לחלק טבעי מהנרטיב.
השווה את זה ל, ביטוי אמיתי יותר לאידיאולוגיה של המרד. נמיק לא צריך להאדיר את סבלו או למסגר את עצמו כחלקה טרגית. במקום זאת, כתיבתו מלאה באמיתות ברורות ובלתי מתפשרות על רודנות, התנגדות וחופש. הוא טוען כי הדיכוי אינו טבעי וכי מעשי התרסה קטנים מחלישים את יסודות השליטה הסמכותית. המרד הזה הוא בלתי נמנע מכיוון שלא ניתן לדכא את רצון העם לנצח. בניגוד לותן, שדיבורו מצייר את המרד כקרבה עגומה ובודדה, נמיק מאמין בתקווה ובעתיד שמעבר למאבק.
המניפסט של נמיק, שקאסיאן מקשיב אליו לאחר מותו של נמיק, הוא פילוסופיה כתובה על הסיבה לכך שהמרד חשוב. זה לא פרפורמטיבי או נועד להרשים - זו קריאה לפעולה, ומפציר באחרים להכיר בכך שחופש שווה להילחם עליו. עם זאת, נאומו של לותן ראל, כמעט מודע לעצמו מדי, בנוי מדי, ומושלם מדי לרגע. זה מרגיש יותר כמו משהו שנועד להשאיר רושם מאשר משהו שזורם מהאמת הפנימית של הדמות. איפה נמיק כותב לעתיד, לותן מדבר רק בעצמו.
בבסיסה, אנדור עוסק באופי הקולקטיבי של המרד.
המרד אינו נוגע לאדם אחד שמקריב למטרה. מדובר על אלפי אנשים חסרי שם, נשכחים, שעושים בחירות בלתי אפשריות, שוב ושוב, ללא כל ערובה להצלחה. ובכל זאת, הנאום של לותן מציב אותו כאילו הוא נושא את המשקל של כל זה לבד. הוא מדבר כאילו הכאב שלו הוא יחיד, כאילו כל נטל המרד מונח על כתפיו - וזה מרגיש מנותק מעצם של מהותה שלאנדרו
המציאות היא שהמרד הוא מאבק קולקטיבי. אין מקום למות קדושים אינדיבידואלי כשמדובר בהישרדותה של תנועה שלמה. הסבל של לותן, אם כי אמיתי, הוא חלק ממה שאחרים עוברים. והתעקשותו למסגור את עצמו כטרגימהסיבה גורעת מהטבע האמיתי של המרד - נכונותם של אנשים רגילים לעמוד יחד, להילחם יחד ולהקריב קורבנות מבלי לצפות למשהו בתמורה.
אחד המרכיבים הבולטים בנאומו של לותן הוא הפריבילגיה שהיא חושפת בעדינות. בזמן שהוא מדבר על שריפת חייו כדי לעשות את ההבדל, לותן ראל נשאר עשיר, פועל מהצללים, ללא מגע על ידי התלאות היומיומיות של לוחמי המרד. זה לא קשור רק ללותן בקשר עם הקורבנות האמיתיים של אחרים. זו דוגמה בולטת לפריבילגיה בפעולה המשקפת את המציאות הפוליטית שרבים מאיתנו מתמודדים כיום.
המפגש בנאומו של לותן מרגיש מוכר עד כאב בעולם של ימינו.
בארצות הברית אנו רואים לעתים קרובות פוליטיקאים ומתווכי כוח שלמרות שיש להם את הכוח לחוקק שינוי, הם המוסרים ביותר מהמאבקים של האנשים שהם טוענים שהם מייצגים. נאומו של לותן, עם הכשרון הדרמטי והרחמים העצמיים שלו, מרגיש דומה להפליא לסטות של אנשי ציבור המשתמשים בשפת ההקרבה, תוך שהם לעולם לא מקריבים שום דבר בעצמם. בעלי השלטון שולטים לעתים קרובות בשיחות על שינוי, אך הלוחמים האמיתיים והבלתי נראים ממשיכים להיאבק.
בעוד לותן מקונן על מחירו האישי, הוא לא מסכן את חייו בחזית המרד כמו קאסיאן או אינספור אחרים שמתים למען המטרה. הסבל שלו הוא בחירה. סבלם דוחף עליהם. פוליטיקאים ואליטות ממשיכים להתחמם בנוחותם תוך שהם מציגים את עצמם כאלופי הסובלים. במובן זה, נאומו של לותן, בעודו נוקב, חושף בשוגג את חלוקת המעמדות ואת הדינמיקה האמיתית שלזה לעיתים קרובות מעצבים את נרטיבי ההקרבה.
תפקידו של לותן במרד - המופעל מעמדת כוח, פריבילגיה וחישוב אסטרטגי - מסיים את הניתוק הזה. הנאום שלו אינו סתם קינה אישית. זה גם פרשנות כיצד אלה עם הכי הרבה להפסיד (או לפחות את החיים הנוחים ביותר) יכולים למסגר את עצמם כקדושים, בעוד שאלו ללא הרשאות כאלה מקריבים את הקורבנות בפועל. ובזה, הדמות של לותן משקפת סוגיה פוליטית מודרנית שאנו רואים לעתים קרובות מדי-אנשים עם כוח משתפים פעולה עם סיפור ההקרבה, ומותירים את הלוחמים האמיתיים בצללים, ללא שם ובלתי מובהקים.
THEStellan Skarsgård מונולוגבאנדרעונה 1 הפכה לאחד הנאומים האיקוניים ביותר בזכיינית מלחמת הכוכבים, אך כדאי לשאול אם זה באמת ראוי לתואר הזה. בעוד שדבריו של לותן נתקלים כמפנקים עצמיים יותר מאשר משמעותיים. אף על פי שהוא דרמטי ופואטי, הדיבור שלו אינו מתיישר עם הנושאים האמיתיים של הקרבה ומרד את זהאנדראז בונה בזהירות. זה פחות משקף את הגורם ויותר מחשיבותו העצמית.
בסופו של דבר, נאומו של לותן לא מגדיר את המרד - הוא רק מוסיף נדבך נוסף למיתוס שלו. ובהשוואה לקורבנות שנעשו על ידי אחרים, הוא מצלצל חלול. המרד אינו קשור לנטל של אדם אחד. זה קשור למאבק הקולקטיבי של אלפים שנותנים את כל מה שיש להם לעתיד שלעולם לא יראו. זה ההקרבה האמיתית של המרד, וזה מהאנדרהולך נכון.
אנדר עונה 1 זורמת כעתדיסני+ו עונה 2 תעלה לראשונה ב 22 באפריל 2025.
